כל מה שחתונה

תוספת יפה

רותי יצאה מהמקלחת, סרקה את שערה, הסיטה את הוילון ויצאה לדרך. למטה, שני שכנים יושבים על הספסל ומדברים. מזמן לא ראתה אנשים מדברים. לרוב, העיניים תקועות בטלפון ומחפשות משהו. רותי צעדה ליד הספסל, אמרה שלום לשניים, והם בשיחה לבבית, כמו של פעם, סיפרו על הימים ההם.

במכונית, תוך נסיעה, גשם. אמצע הסתיו וגשם, גשם חזק ששטף את המחשבות והאבק מהבניינים החדשים שניבנים ליד הדיונות.

מעוז מתקשר. רותי עוצרת בצד. מעוז מה קורה? לא יודע. מתן לא רוצה ללכת לבית הספר. משעמם לו. בסדר, עונה רותי. זה משבר של אחרי החגים. תכף נכנסים לשגרה וזהו. לא רותי, את לא מבינה, שביתה וזהו. לא מעניין. ילד חכם שלא מעניין לו ולא מסכים לחיות כך. רותי, מביטה בגשם השוטף, ואומרת: או קיי. אז לא צריך. שילמד לבד, מה שהוא אוהב, מה שהלב שלו רוצה.

מה חוץ מזה? שואל מעוז. גשם גשם, עונה רותי, ונועלת את המגפיים שמחזיקה במכונית למקרים לא צפויים שכאלה. טוב. דבר עם אמא, שאל לשלומה, היא טסה לפריז. לא לא. היא ביטלה. נשארת פה. מה?? כן. ביטלה. היא מתחילה קורס. איזה יופי, מצויין. אפשר להתפתח בכל גיל. אגב, גם גיל ורני מצטרפים, בא לך גם? כן. אני פנוי בימי רביעי. תבוא, תבוא, תיראה איזה תוספת יפה, תיראה מה זה חום וקשר בין אנשים. מה? עוד קיים דבר כזה? כן. תבוא. רביעי קבענו.