כל מה שחתונה

מעשה בקרמבו

אני מכור לקרמבו. זהו, עכשיו אתם יודעים. הסיבה היחידה שלא נרשמתי ל"אוכלי קרמבו אנונימיים" היא שעדיין לא הקימו את מרכז הגמילה החשוב הזה.

עונת הקרמבו בפתח ואני כאמור בקריז: עיניים בורקות, ידיים רועדות, חוסר ריכוז מוחלט. באחד הערבים ישבנו כמה חבר'ה על בירות וכולם משתתפים בצערי: "מה עם הקרמבו?", "מתי הוא מגיע לפיצוציות?", "לא חסר לך קרמבו?" נשמות טובות. "הייתי יכול לאכול עכשיו חמישים קרמבואים!" הכרזתי. דני, שאף פעם לא מפספס הזדמנויות כאלה, שאל: "מתערב על מאה שקל?". כולם הביטו בי בשתיקה. "מתערב" עניתי. לחצנו ידיים.

כעבור שבועיים, בגינה של מוטי, אני מול שולחן עמוס חמישים קרמבואים וסביבי החבר'ה, הפעם עם הילדים. הקרמבו הראשון החליק מאוד יפה, השני גם, הייתי מרוכז כולי במשימה. בשלישי הרמתי את העיניים וראיתי את הבן של מוטי מסתכל לי בצער על הקרמבו. אבל המשכתי בנחישות, יש לי כבוד והתערבות זאת התערבות. לפני הביס הראשון בקרמבו החמישי כבר לא יכולתי להתעלם מהפיות הפעורים וים העיניים צמאות הקרמבו מסביב (כולל הורים).

ואין ספק שהייתי נשבר גם ככה באיזה שלב, אומנם הרבה יותר מאוחר, אבל מסיבות לגמרי שונות. אם לא היו שם ילדים, הייתי מפסיק בגלל כאב בטן ובחילה של הרעלת סוכר. אבל הבחילה הקיומית מזה שאני זולל כמו אחד שאין לו מחר ולהם לא נשאר, הקדימה את הבחילה הגופנית בהרבה. ארבעים וחמישה קרמבואים חולקו ונמסרו מיד ליד. הרווחתי.